הגשם הראשון עבורי היה תמיד בית, חלל אפרורי בתוכו המשפחה נראית צבעונית יותר. הגשם הראשון הוא מרקים מהבילים ומגע גוף חם, סריגים גדולים וכבדים שאמא תפרה לי, לרון ולילדים. הגשם הראשון הוא סרט טוב בטלוויזיה וכרבולים הדוקים במיטות. השנה הגשם הראשון הגיע מאוחר מהצפוי והכה בחוזקה על חלונות הבית בו גרנו עשרים שנים שהיה ריק מריהוט ומלא בקרטונים חומים חתומים במסקנטייפ שחור ועבה שגם הוא יקשה עבורי את מלאכת פתיחתם בהמשך.
ישבתי לבדי על הרצפה הקרה של חדר הסלון ויכולתי לשמוע את הדי הנשימות הכבדות שלי. הבטתי סביבי והלבשתי במבטי את כל הבית מחדש. הבטתי על הקיר המרכזי בסלון עליו הייתה תלויה הטלוויזיה הגדולה שישבנו מולה יחד שעות ארוכות, מתחתיה שידת העץ הישנה שצבעתי אותה בצבע לבן ובתוכה שיכנתי את אלבומי התמונות הרבים שאספתי וסידרתי באובססיביות לאורך השנים: אלבום החתונה, הילד הראשון, הילדה השנייה, השלישי והרביעי. הסתכלתי על הקיר הצמוד לכניסה אותו עיטרו עשר מסגרות של תמונות משפחתיות שרון תלה
בצורה לא מסודרת שבסופו של דבר העניקה לקיר את המראה הכול כך מיוחד שלו. הסתכלתי על המסדרון וראיתי את הילדים רצים לאורכו הלוך ושוב בצהלות של שמחה ושובבות אין קץ, ראיתי את הצעדים הראשונים של כל הילדים שנהגנו לצלם אותם בדרכם הראשונה באותו המסדרון. הסתכלתי על המרפסת וראיתי את השולחן הגדול שלצידו הושבנו עשרות של אורחים לאורך השנים, חברים ומשפחה, חברים של הילדים ושעות על גבי שעות של שיחות עמוקות וטובות שלי ושל רון אל תוך הלילות הנעימים. הסתכלתי על הנוף וראיתי אותו מוקפת במשפחה
ובתקווה, בחלומות ושאיפות גדולות לעתיד. תחושה גדולה של כאב פילחה את גופי אך לא פסקתי מהמלאכה. הסתכלתי על חדרי הילדים שהיו מסוידים בלבן בוהק וראיתי צבעי פסטל, משחקי קופסא רבים, צעצועים, קשקושי טושים על הקירות וסרגל גובה ששורטט בעיפרון
שהתארך יחד עם הילדים. הסתכלתי על המטבח וראיתי את עצמיעומדת שם ומבשלת בעונג רב מתוך רצון לתת תחושת חום ופינוק, לפזר לכל פינה ניחוחות של בית ושל אהבה. ראיתי את הילדים אוכלים לשובע בשולחן האוכל ומשתפים בכל שחוו במהלך היום. לבסוף נשכבתי על הרצפה כדי לתת ללב קצת לנוח וכשפקחתי שוב את עיני ראיתי את הנורה דולקת בדיוק מעלי, רציתי לדעת איך אני נראית ממבט המנורה, עירומה כפי ששכבתי שם באותו הערב. עצמתי את עיני שוב וראשי המשיך בשלו. אני זוכרת איך רציתי כל כך לשמוע שוב דפיקות על הדלת, רציתי
לראות שוב את עיניו של רון מביטות בי באהבה ובקבלה אך דממה שלטה על החלל הריק של הבית ועל החלל הריק שנפער בי. יכולתי לשכב ככה שעות, ימים ולילות, בתנוחת עובר, רציתי רק לבכות אבל לא הרגשתי שיש לי את הזכות לכך. עשיתי טעות ששום דבר לא יצליח לתקן אותה ואצטרך לחיות עם ההשלכות של המעשים שלי לכל שארית חיי.
חשבתי שאחיה את כל משך חיי עם רון אך בשנים האחרונות הפסקתי לראות אותו, התחלתי לדחות את הניסיונות שלו לדבר איתי בלילות כפי שנהגנו, העולם הפנימי שלו הפסיק לעניין אותי ועזבתי אותו הרבה לבד. הוא היה לבד בלילות, היה לבד במיטה, לבד בחגים, בימי ההולדת שלו. הייתי כל כך מרוכזת בעצמי ופגעתי קשות בבן אדם שאהב אותי יותר משאהב את עצמו. אני לא יודעת להצביע על מה בדיוק קרה, אולי הקריירה שלי השתלטה עלי, סגנון
האנשים שבאתי איתם במגע האפילו באיזה צורה מעוותת על הדרך בה ראיתי את רון, אני לא יודעת בדיוק אבל אני יודעת שלא עצרתי את הכדור שהתגלגל והתגלגל ותפס תאוצה כל כך רבה שהכניעה את רון ומשם לא הייתה לי דרך חזרה.
האצבעות שלי היו עירומות מטבעות, מברית האירוסין והנישואין אך אלו היו רק סימבולים, יותר מכך כאב לי לראות את הבית עירום, הרגשתי שהוא מתבייש בי ובמעשים השפלים שלי. עם קירותיו הלבנים הוא נראה כחלל תצוגות גדול ממדים ללא יצירות האמנות שהוא התפאר בהן כל כך. לא הייתה שום גאווה בקירות אלו, רק בושה גדולה השחירה את שבילי הרובה בין המרצפות הלבנות.
