הגענו לבודפשט בשעות הבוקר המוקדמות. שיכורות ועייפות, צנחו גופינו על מיטות חדר המלון, ארבעה כוכבים במרכז העיר. בבוקר התעוררתי לקול צעדיה המהירים של רעות, שפסעה לעבר חדר הרחצה. לאט־לאט התרגלו עיניי לאור, והצלחתי להתמקד בנוף שנשקף מהחלון: חלונות הקומות העליונות של הבניין ממול, מעוטרים בתריסי עץ ישנים שנפתחו כלפי חוץ, וצמרתו של עץ אלון שנעה קלות ברוח. רעות צחצחה שיניים במרץ. למשמע הצליל המוכר, שהדהד בחדר, הבנתי פתאום את גודל הטעות שעשיתי. כעבור כרבע שעה יצאה מחדר הרחצה וחייכה כשראתה שאני כבר ערה. ״או, הגיע הזמן, גברתי,״ אמרה בסרקזם. ״יש

הגשם הראשון עבורי היה תמיד בית, חלל אפרורי בתוכו המשפחה נראית צבעונית יותר. הגשם הראשון הוא מרקים מהבילים ומגע גוף חם, סריגים גדולים וכבדים שאמא תפרה לי, לרון ולילדים. הגשם הראשון הוא סרט טוב בטלוויזיה וכרבולים הדוקים במיטות. השנה הגשם הראשון הגיע מאוחר מהצפוי והכה בחוזקה על חלונות הבית בו גרנו עשרים שנים שהיה ריק מריהוט ומלא בקרטונים חומים חתומים במסקנטייפ שחור ועבה שגם הוא יקשה עבורי את מלאכת פתיחתם בהמשך. ישבתי לבדי על הרצפה הקרה של חדר הסלון ויכולתי לשמוע את הדי הנשימות הכבדות שלי. הבטתי סביבי והלבשתי במבטי

הערב עלתה במחשבותיי אותה אישה שנשענה על סורגי הברזל של מרפסת ביתה בזמן שישבתי לאכול בדוכן הסביח הרועש מסועדים בלב ליבו של המרכז, הממוקם מתחת לבניין שלה. ראיתי אותה בפיג’מת אובר סייז פולטת עשן סיגריה ובוהה לתוך האין, אינה שומעת את הקולות ואינה רואה את חוטי האורות שהתנועה יצרה. היא רק תמכה בראשה עם כף ידה השמאלית והמשיכה לפלוט עשן עד אשר זרקה את בדל הסיגריה לתוך החושך שנחת מטרים ספורים ממני. הבדל בער שניות ארוכות מרגע שהתנתק מפיה עד שכבה סופית והדבר השאיר עלי רושם כלשהו, מסתבר. בין ביס