אריקה שונאת נסיעות ברכבת ועוד יותר שנוא עליה הוא מושב העור האדום והמטונף שהיא נאלצת להתיישב עליו לפחות פעם בחודש לצד הוריה בנסיעות הקבועות שלהם לבית הסבים בצפון הרחוק. למושבים האדומים דמויי העור היו קרעים רבים וטלאים על גבי טלאים עיטרו אותו ויצרו לו מראה עצוב ומוזנח במיוחד. אבל דבר אחד אריקה אהבה בנסיעות האלו וזאת העובדה ששני המושבים בקרונות פונים אחד לשני כך שהדבר אפשר לה לבהות בנוסעים השונים שליוו את נסיעותיה, דבר שהעניק לה דקות רבות ואף שעות של עיסוק שהעביר לה את הזמן והפיג לה ובמעט את השעמום.
בנסיעה האחרונה אריקה ישבה לצד הוריה באחד מהקרונות הראשונים ברכבת כאשר מולה ישבה ילדה כבת גילה, אולי קטנה ממנה בשנה, מרוחקת במעט מאימה שישבה לצד דלת הקרון בעודה ישובה ליד החלון. ראש הילדה היה צמוד לחלון וקיבל חבטות קטנות מזמן לזמן מתנועות הרכבת ואישוניה קפצו שוב ושוב עם חלוף הנקודות בהן בהתה מבעד לחלון. הילדה ישבה כך דקות ארוכות בהן אריקה הספיקה לצאת לטיול חילוץ עצמות במסדרון הרכבת ולחזור והילדה נותרה ישובה באותה התנוחה בדיוק. היה בה משהו שמאוד סיקרן את אריקה, משהו בתנועות הגוף שלה, בעדינות הטבעית שלה, תפסו את תשומת ליבה והיא המשיכה לעקוב בעיניה אחר כל תנועה של הילדה ממול.
באחת מן הפעמים שאימה של הילדה קמה מהמושב ויצאה מן קרון הרכבת, אולי לשירותים ואולי סתם להתאוורר, אריקה קמה ממקומה והתיישבה לצד הילדה שהייתה מאוד מופתעת מהמעשה. “איך קוראים לך?” אריקה שאלה אותה והבחינה בעיניה הבהירות לראשונה, “אני בקי” ענתה כמעט בלחש. “בא לך לשחק?” שאלה אריקה בזמן שאימא של בקי חזרה למושב הקרוב לדלת ולא ייחסה לשינוי סדר הישיבה בקרון חשיבות מיוחדת, “לא רוצה לשחק בכלל!” אמרה הילדה בהחלטיות תוך כדי שהיא מסיטה את המבט שוב לעבר החלון, “איבדתי את בלה הבובה שלי” הוסיפה כשאצבעותיה הקטנות תיפפו על אדן החלון בעצבנות. “אעזור לך לחפש אותה” מיהרה להציע אריקה ומיד המשיכה לחקור כיצד אותה בובה נראית.
“קוראים לה בלה, יש לה שיער חום קצר” אמרה בקי בזמן שהיא מציגה את האורך על ראשה שלה, “היה לה שיער ארוך עד הגב אבל גזרתי לה אותו עם המספריים של אבא כי ככה רציתי” הוסיפה ושילבה את ידיה על החזה שלה. “יש לה עיניים גדולות גדולות שאני אוהבת בלילה כשיש חושך, בעיניים שלה יש אור כזה אז אני שמה אותה צמוד צמוד לעיניים שלי והפחד נעלם” אמרה בהתלהבות שהתחלפה במהרה לעצב עמוק. “החזקתי אותה ביד כל הזמן ואני..אני לא יודעת איפה היא עכשיו” אמרה בקי בקול שבור. “בואי נחפש אותה ביחד!” הציעה שוב אריקה ומשכה אליה את ידה של בקי.
לאחר שהשתיים חיפשו את הבובה בקרון עצמו ללא הצלחה הן ביקשו מהוריהן רשות לצאת מדלת הקרון ולאחר שהבטיחו להם כי לא יתרחקו מהדלת הן החלו לחפש במסדרון הרכבת את האבדה שכל כך העציבה את בקי. הן חיפשו את הבובה בכל פינה, פתחו את הקרונות הצמודים לקרון שלהן ואף שאלו אנשים שישבו במקומותיהם או שחלפו על פניהן במסדרון הארוך אם ראו אותה אך כשתעייפו מהחיפושים לאחר שלא היה שום רמז להימצאותה של הבובה, שתיהן, גם אריקה וגם בקי, נכנעו ונעמדו מול חלון שהושאר פתוח במסדרון והסתכלו על ההרים שחלפו על פניהן. הנוף בחוץ היה יפיפה, ההרים היו ירוקים מרוב הצמחייה המרובה והאוויר הקר ליטף את ראשיהן המיוזע מחיפושים.
“אני יודעת, היא בטוח עפה מהחלון ונפלה פה למטה” אמרה בצער בקי והצביעה בידה הקטנה לעבר מרגלות ההרים שחלפו על פניהם, “בטח ילדה שגרה פה מצאה אותה וקיבלה אותה במתנה” המשיכה ועיניה הבהירות בהו קדימה ולא התמקדו בכלום. “בטח היא תכין לה בגדים חדשים ותלביש אותה בדברים שהיא אוהבת, אני הלבשתי אותה רק בוורוד וצהוב כי אלו הצבעים שאני הכי אוהבת, והיא אולי בכלל אוהבת צבעים אחרים” אמרה ועיניה החלו להתמלא אט אט בדמעות עד שהוצפו לחלוטין והדמעות החלו לזלוג לה במורד הלחיים עד שנעלמו על הרצפה המאובקת של הרכבת בין הפסיעות הבלתי פוסקות של זרים. “היא תחבק אותה במיטה שלה בלילה ותספר לה סיפורים לפני השינה ואולי תשיר לה שירי ערש בכל לילה” המשיכה והיה נדמה כאילו דיברה לעצמה ושכחה לגמרי את הנוכחות של אריקה, “אבל היא שלי, רק שלי” אמרה וניגבה את הדמעות שלה.
כשאריקה ירדה יחד עם הוריה בתחנת הרכבת שהיה היעד הקבוע שלהם לנסיעות הללו, היא חיפשה את הקרון בה הם ישבו וכשהיא מצאה היא ראתה שם את בקי מנופפת לה לשלום תוך כדי שהרכבת החלה בנסיעתה עד שנעלמה לחלוטין משדה הראיה ורק אז אריקה פתחה בעדינות את רוכסן תיק הגב שלה והביטה בבובה כחולת העיניים בעלת השיער הגזור.
Skip to content
Skip to footer
