הסיפורים
סימה
מה לובשים לפני פגישה עם האדם שהעניק לי מיטה לישון עליה? עמדתי מול הארון וידעתי שזאת השאלה הכי מיותרת שיכולתי לשאול את עצמי לקראת הפגישה, בטח לא לקראת פגישה איתה – היא שהייתה שם וראתה אותי כפי שאני בלי כל המסביב, בלי הסמרטוטים שהיו על גופי, בלי השיער הקצר הגזור ברישול ובלי השפה הקלוקלת שהקשתה עלינו לתקשר כראוי. היא שראתה אותי כילדה קטנה, ככל הילדים, שהמציאות מעט הקשתה עליה ועל הוריה. בזמן שעמדתי שם מתרגשת מול הארון ראיתי את כותונת הלילה הוורודה ששמרתי עוד מילדותי, כותונת ארוכה המגיעה עד לקרסוליים
משימת חיינו
“די שושי, די”…” ניסה להרגיעה תמיר בעלה תוך שהוא משפשף במהירות את כתפיה בניסיון להסיט את תשומת ליבה מן הכאב. “אף אחד לא מת את יודעת” אמר תוך שהוא מצמיד את מצחו למצחה כפי שנהג לעשות לאורך השנים במטרה להוציא ממנה חיוך. החיוך לא הופיע. הוא הסתכל בעיניה הקרובות לשלו, תוך שמצחו צמוד לשלה, עיניה התמזגו והפכו לעין אחת גדולה ולחה שהביטה בו חזרה, הוא חשב בליבו כמה מהזווית הזאת כלום לא השתנה. “עיניים שלי, די, זה לא דבר רע, היא בונה עכשיו את הבית שלה, מה רצית? שתזדקן כאן
