הסיפורים
החוטית הנודדת
בחדשות התריעו שמזג האוויר בסוף השבוע יהיה חם מהרגיל אז לא ממש הופתעתי לראות שהחוף היה מלא במתרחצים, בשמשיות צבעוניות וברעש כדורי הגומי הקטנים פוגעים בלוחות העץ, הרעש נשמע כמו עשרות דפיקות לב שונות שהתערבבו ויצרו מנגינה שלא כל כך התאימה לרקע המים והחולות החמימים. פילסתי את דרכי בין קבוצות של אנשים בניסיון למצוא פינה שקטה ככל הניתן בה אוכל לסדר קצת את המחשבות ולנוח. המשימה התגלתה כלא פשוטה בכלל ובמבט מן הצד לבטח נראיתי כמו כלב שמסתובב סיבובים אינסופיים סביב עצמו בחיפוש אחר נקודה דמיונית אותה רק הוא מבין.
קפה של שישי בבוקר
הם היו עוד זוג שהתיישב בבית הקפה בעיר בעל הנוף הכי יפה לים. הגבר והאישה שהגיעו יחד והתיישבו זה מול זו בשולחן עגול וקטן היו בסביבות החמישים לחייהם. לא היה שום דבר בולט בזוג הזה שהתיישב לקפה בבוקר אביבי של יום שישי, היום הכי עמוס בבתי קפה בשבוע, אך המתח ששרר בין השניים הורגש גם למרחקים. תחילה הם ישבו שעונים לאחור על הספות המפנקות והביטו לנוף. תנועות הגוף שלו הראו על רוגע והשלמה אך האישה נעה במקומה ולא הצליחה למצוא לעצמה מרגוע. לאחר שהמלצר לקח את ההזמנה שלהם היא פצתה
סימה
מה לובשים לפני פגישה עם האדם שהעניק לי מיטה לישון עליה? עמדתי מול הארון וידעתי שזאת השאלה הכי מיותרת שיכולתי לשאול את עצמי לקראת הפגישה, בטח לא לקראת פגישה איתה – היא שהייתה שם וראתה אותי כפי שאני בלי כל המסביב, בלי הסמרטוטים שהיו על גופי, בלי השיער הקצר הגזור ברישול ובלי השפה הקלוקלת שהקשתה עלינו לתקשר כראוי. היא שראתה אותי כילדה קטנה, ככל הילדים, שהמציאות מעט הקשתה עליה ועל הוריה. בזמן שעמדתי שם מתרגשת מול הארון ראיתי את כותונת הלילה הוורודה ששמרתי עוד מילדותי, כותונת ארוכה המגיעה עד לקרסוליים
משימת חיינו
“די שושי, די”…” ניסה להרגיעה תמיר בעלה תוך שהוא משפשף במהירות את כתפיה בניסיון להסיט את תשומת ליבה מן הכאב. “אף אחד לא מת את יודעת” אמר תוך שהוא מצמיד את מצחו למצחה כפי שנהג לעשות לאורך השנים במטרה להוציא ממנה חיוך. החיוך לא הופיע. הוא הסתכל בעיניה הקרובות לשלו, תוך שמצחו צמוד לשלה, עיניה התמזגו והפכו לעין אחת גדולה ולחה שהביטה בו חזרה, הוא חשב בליבו כמה מהזווית הזאת כלום לא השתנה. “עיניים שלי, די, זה לא דבר רע, היא בונה עכשיו את הבית שלה, מה רצית? שתזדקן כאן
