“די שושי, די”…” ניסה להרגיעה תמיר בעלה תוך שהוא משפשף במהירות את כתפיה בניסיון להסיט את תשומת ליבה מן הכאב. “אף אחד לא מת את יודעת” אמר תוך שהוא מצמיד את מצחו למצחה כפי שנהג לעשות לאורך השנים במטרה להוציא ממנה חיוך. החיוך לא הופיע. הוא הסתכל בעיניה הקרובות לשלו, תוך שמצחו צמוד לשלה, עיניה התמזגו והפכו לעין אחת גדולה ולחה שהביטה בו חזרה, הוא חשב בליבו כמה מהזווית הזאת כלום לא השתנה. “עיניים שלי, די, זה לא דבר רע, היא בונה עכשיו את הבית שלה, מה רצית? שתזדקן כאן לצידנו? שנשב יחד שלושתנו מול איזה שעשועון עתידי של ארז טל ונעביר מאחד לשני את הכוס לשיניים התותבות?” אמר בהלצה והצליח להוציא ממנה חיוך. “הנה! הנה הוא החיוך שאני כל כך אוהב! אחרי כל הזמן הזה אני עדיין יודע להצחיק אותך, אה שושילה?” אמר וחיבק אותה בחוזקה. “אני יודעת תמיר, אני שמחה שקורלי שלנו עוברת לבית משלה אבל קשה לי להתנתק מהתחושה הזאת, האנוכית אולי, שננטשנו, שהשאירו אותנו לבד” אמרה תוך שהיא קינחה את אפה בטישו. “ומה רע בלהיות לבד? אה שושי? לא היינו לבד כבר שלושים שנים! את לא חושבת שהגיע הזמן?” שאל תוך שהוא התיישב על הספה וטפח עליה קלות בידו הימנית בבקשה שגם היא תתיישב לצידו. שושי התיישבה והניחה את ראשה על כתף בעלה, “אתה זוכר את הפעם הזאת שהלכנו עם אוהל לשמורה ההיא ליד גדרה? אתה זוכר שקורלי הצטרפה עם חבר ועשינו על האש?” שאלה תוך שהיא בוהה בטלוויזיה הכבויה, “זוכר, בטח זוכר” ענה לה תמיר והחל ללטף את אצבעות ידה שנחה על ביטנו. “הם באו, ישבנו, צחקנו ואכלנו טוב. החבר שלה ההוא הביא גיטרה וניגן לנו שיר”, “כן! של הסקורפיונז!” קטע אותה בעלה בהתלהבות. “כן” ענתה שושי וקולה כבה שוב. “ואז אחרי שעתיים שהיו איתנו, כשהם הלכו אתה זוכר כמה נעצבתי?” שאלה שושי והביטה בו כשעיניה שוב מתמלאות בדמעות. “אני זוכר, את כל כך רגישה” ענה תמיר ולא הסיט את עיניו מעיניה כפי שדאג לעשות תמיד, הוא תמיד דאג שתרגיש שהוא שם ושהוא שותף מוחלט לרגשותיה. “לא הרגשתי טעם להישאר שם, אחרי שהפיחו כל כך הרבה חיים בשממה ההיא, אחרי שהם הלכו הם השאירו דממה. לא יכולתי להישאר שם. זוכר שחצי שעה אחרי שהם הלכו ארזנו את הכול והתקפלנו הביתה?” שאלה והניחה את ראשה שוב על כתפו. “אני זוכר. אין כל ספק שזה קשה וזה מוזר אבל זהו דרכו של העולם. זכינו בשני ילדים מופלאים ששניהם בריאים ומאושרים איפה שהם, לא יכולנו לבקש יותר. אני יודע שאת יודעת את זה” אמר תמיר ברוגע, “והיי!” אמר ולקח את ידה של שושי בין שתי ידיו, “אני מזכיר לך שהיא גרה חצי שעה מהבית שלנו והם כולם יהיו כאן איתנו בארוחת שישי”.
“אני חושבת שאני גם קצת נבהלת מכל השנים שעברו כל כך מהר” אמרה בלחישה שכמו מגלה סוד כמוס. “אני נזכרת בימים בהם היינו רק שנינו רווקים, ואז ההיריון של רועי ואז ההיריון של קורל. החיסונים, הלילות בלי השינה, הריבים, הטיולים לאילת, אסיפות ההורים, האכזבות הראשונות שלהם, הפרידות… בכל אותם רגעים ליווינו אותם. כבר שנים שהם לא זקוקים לנו אבל עכשיו כשנשארנו רק שנינו זה כל כך בולט” אמרה והחלה שוב לבכות חרישית. “היה לנו תפקיד בעולם הזה, עוד כשהיינו ילדים התפקיד שלנו היה לא לאכזב את ההורים, ואז שירתנו את צה”ל ואחר כך הלכנו ללמוד, תכננו תכניות לעתיד, התחתנו, הקמנו משפחה, ילדנו ילדים – התפקיד הכי חשוב בחיים האלה כאן, ואז גידלנו אותם ותמכנו בהם ונדמה שעכשיו כבר אין בנו צורך, מילאנו את התפקיד שלנו בעולם” אמרה ולא הצליחה להסדיר את נשימותיה. תמיר הביט בה ברוך “אל תראי את הדברים ככה, את יודעת איך אני בוחר לראות את הדברים? אני אגיד לך” אמר בהתלהבות תוך שהוא מנגב במהרה וביעילות את דמעותיה. “אני מוצא את התקופה הזאת כחזרה לרווקות, אחרי שהשלמנו את כל המסלולים שהחיים הציבו בפנינו נשארה משימה אחת! משימת חיינו – לחיות את חיינו בהנאה. אני רוצה שגם את תראי את הדברים כמוני, אני חושב שהעולם מכיר לנו טובה על ההישגים שלנו וכעת משחרר אותנו מכל הכבלים ומשיב אותנו לעצמנו. כל הדברים שלא הספקנו לעשות יחד ברווקות שלנו נעשה עכשיו בלי שום רגשות אשם או חרטות. מטרת חיינו מתחילה עכשיו והיא ליהנות מהחיים” אמר ונישק את שתיה ידיה. שושי חייכה ותחושות של חום ושל קרבה לאדם שמולה החלו לנחם את גופה ותחושת עייפות החלה להשתלט עליה. “בוא תמיר, בוא נלך לישון” אמרה לכיוונו ברוך. “אני בא שושילה”.
collage #1
Dice and dreams
The door
Ballerina
Love and compassion are necessities, not luxuries. Without them, humanity cannot survive
