מה לובשים לפני פגישה עם האדם שהעניק לי מיטה לישון עליה? עמדתי מול הארון וידעתי שזאת השאלה הכי מיותרת שיכולתי לשאול את עצמי לקראת הפגישה, בטח לא לקראת פגישה איתה – היא שהייתה שם וראתה אותי כפי שאני בלי כל המסביב, בלי הסמרטוטים שהיו על גופי, בלי השיער הקצר הגזור ברישול ובלי השפה הקלוקלת שהקשתה עלינו לתקשר כראוי. היא שראתה אותי כילדה קטנה, ככל הילדים, שהמציאות מעט הקשתה עליה ועל הוריה. בזמן שעמדתי שם מתרגשת מול הארון ראיתי את כותונת הלילה הוורודה ששמרתי עוד מילדותי, כותונת ארוכה המגיעה עד לקרסוליים בעלת שרוולים ארוכים המכווצים בקצוות, הכותונת בעלת ההדפס של בת כפר בהירת שיער הקוטפת פרחים שהיא הביאה לי יחד עם עוד ערימות של בגדים ונעליים שהיא דאגה לספק לי מפעם לפעם.
זכורות לי ההליכות הביתה מבית הספר כשאני אוחזת חזק בשקית מלאה בבגדים ומציצה לפרקים על הבגדים שנראו מפתח השקית. ההליכות האלו היו מהירות במיוחד, רק חיכיתי להגיע כבר הביתה ולהסתכל על כל השלל שקיבלתי מסימה. סימה הייתה המחנכת שלי לכל אורך כיתות ג’ ו-ד’. אלו היו זמנים קשים בבית, ההורים התקשו כלכלית ואני ושני אחיי נאלצנו לישון על מזרונים מתנפחים כי לא היה כסף למיטות ובקושי היה לנו כסף לאוכל ולמוצרים בסיסיים למחייה.
המצב הכלכלי של הבית לא היה זר לאף אדם. די בהתבוננות קצרה בי ובאחיי כדי להבין את המצב אך הדבר מעולם לא הטריד איש – ואין לי כל מילה להגיד על הנושא או כל תלונה חלילה, אני לא נוטה לשפוט אף אדם. הייתה זאת סימה שהבחינה בי. למרות היותי ילדה חייכנית וחברותית, הימים בהם היה השולחן ריק למולי בארוחות הבוקר לא נעלמו מעיניה וכבר בחודש הראשון ללימודים בהיותה המחנכת שלי היא החלה להביא לי פרוסות לחם מלאות בכל טוב. ככה, בלי לשאול על המצב בבית, על הסיבה שבגללה אני לא מביאה ארוחות בוקר לבית הספר. הייתה לה יכולת נדירה לגרום לי להרגיש בנוח בסביבתה גם בעת שהייתה נותנת לי אוכל ולאחר מכן יותר מכך.
בזמן שהילדים היו אכזריים ודאגו ללעוג למחסור שלי אני התנחמתי בעיניה הטובות של סימה שגערה, כמעט כמו לביאה, על כל מי שהעז לצחוק עלי או על הנראות שלי או על כך שאין לי. בוקר אחר כשחזרנו מהפסקת עשר היא ביקשה ממני להמתין מספר דקות בחוץ כי היא רצתה לשוחח עם ילדי הכיתה. מעולם לא גיליתי מה התרחש שם בכיתה אך היה ברור לי כשמש שאני הייתי נושא השיחה, ועדין הדבר לא הפריע לי כלל ואף שמחתי על השינוי בגישה שבני כיתתי גילו כלפי למשך יתרת השנים בהם למדנו באותו בית ספר.
לאחר שהתלבשתי והייתי מוכנה לצאת לכיוון בית הספר כדי לפגוש בה, נשכבתי על המיטה ועצמתי את העיניים. רציתי לחזור קצת אחורה ולהיות רעות הקטנה שוב, עטופה בכל האנשים הטובים שהיו בחיי, בהורים שכבר אינם שעשו את כל שביכולתם בעבורי גם כשלא היה ובסימה שהפכה את החיים להרבה יותר חמים בעבורי בתור ילדה. בעודי שכובה ככה על המיטה נזכרתי בעוד אחת מהמוני שיחות שניהלנו לאורך השנתיים, היא ישבה לצידי ושאלה אותי על החוויות שלי בבית הספר, על הלימודים ואז היא עצרה רגע, התיישרה למולי ושאלה אותי מה הכי חסר לי בבית. עניתי מיטה. זכור לי כיצד עיניה התרחבו וחיוכה גם. זכור לי גם שמבלי להסס לרגע היא הבטיחה לי שהיא תדאג לזה. ובאמת לאחר כחודש ימים סימה יחד עם בעלה דפקו על דלת בית הורי והודיעו שיש להם מיטה עבורנו. הייתה זאת ספפה נפתחת, צבעונית במיוחד, עליה ישנו כל שלושת האחים לאורך כל שנות הילדות שלנו. לימים נודע לי שסימה אספה את הכסף לטובת המטרה מכל המורים, זה מה שעשתה בהפסקות שלה בחדר המורים במשך ימים אחדים.
כשהגעתי לפתח בית הספר היסודי בו למדתי ראיתי כמה הכול אותו דבר אבל אחרת, המבנה הוא אותו מבנה אך צבעו השתנה, החצר היתה אותה חצר אך נוספו לה מתקני שעשועים וכל הבורות והכשלים שהיו שם בעודנו ילדים תוקנו וכוסו. השעה הייתה שעת לימודים והמסדרונות היו שקטים למעט מורים שעשו פטרולים או שהיו בשעתם החופשית. כשהגעתי לחדר המורים ראיתי אותה ישובה למול השולחן לצד החלון בקצה החדר. גם היא נראתה אותו הדבר אך קצת שונה. שערה היה לבן וגופה היה צנום ממה שזכרתי אך את עיניה הטובות וחיוכה הנעים זיהיתי עוד בעומדי בדלת הכניסה.
הפגישה הייתה נעימה. סימה בדרכה האצילית והצנועה הייתה מופתעת מהמשקל ומהמשמעות שהיו למעשיה בעבורי וכמה כל השנים האלה שמרתי אותה בתוך ליבי. היא התרגשה מדברי וביקשה שאפסיק להודות לה בטענה כי כל אשר עשתה בעבורי הוא חלק מהתפקיד שלה ומהאחריות שיש לה כמחנכת אך האמת הייתה שהיא הייתה היחידה שראתה אותי. הייתי רוצה להאמין שכל איש חינוך רואה את תלמידיו כפי שהיא ראתה את תלמידיה, הייתי רוצה להאמין שכל איש חינוך פותח את עיניו ואת ליבו לנוכח מצוקות גם אם מצוקות אלו אינן נוגעות ללימודים או לתפקיד היבש של אותו מחנך.
לאחר שיצאתי מחדר הישיבות טיילתי מעט בין מסדרונות בית הספר והתיישבתי על גרם מדרגות המובילות לקומה הראשונה. בהישמע צלצול כל דלתות הכיתות נפתחו במהרה ועשרות ילדים התפזרו ומילאו את כל חלל מסדרונות בית הספר. קולות הילדים שהתרגשו ממעט החופש שניתן להם לפני עוד שיעור נישאו מכל עבר והפכו להיות קול אחד עמום. איזה מזל היה לי שהייתה לי מחנכת שמתוך הרעש העמום הזה שיצרו עשרות ילדים היא שמעה את קולי שלי.
