הערב עלתה במחשבותיי אותה אישה שנשענה על סורגי הברזל של מרפסת ביתה בזמן שישבתי לאכול בדוכן הסביח הרועש מסועדים בלב ליבו של המרכז, הממוקם מתחת לבניין שלה. ראיתי אותה בפיג’מת אובר סייז פולטת עשן סיגריה ובוהה לתוך האין, אינה שומעת את הקולות ואינה רואה את חוטי האורות שהתנועה יצרה. היא רק תמכה בראשה עם כף ידה השמאלית והמשיכה לפלוט עשן עד אשר זרקה את בדל הסיגריה לתוך החושך שנחת מטרים ספורים ממני. הבדל בער שניות ארוכות מרגע שהתנתק מפיה עד שכבה סופית והדבר השאיר עלי רושם כלשהו, מסתבר. בין ביס לביס מהסביח, שמעולם לא הבנתי את ההתלהבות סביבו, המשכתי לעקוב אחר המרפסת המוארת אך האישה לא הופיעה שוב. למרות הכבישים הריקים הנסיעה הביתה הייתה ארוכה יותר מההלוך בשיא התנועה. כל יושבי הרכב נשענו אחד על השני ובהו בחלונות, ואני ניסיתי לפענח את תחושת הריקנות שמילאה אותי למרות ההישג המכובד שזה עתה קטפתי. רק לפני שעתיים עמדתי על בימת האוניברסיטה, לחצתי ידיים לצמרת אקדמאית והצטלמתי לאתר הבוגרים בגלימה ובכובע מגוחך, אך כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא רגע חסר משמעות אפילו עבור האדם שחיי אותו, אותה האישה.
לאחר מקלחת ארוכה, בזמן שכל בני הבית ישנו עמוקות, מזגתי כוס יין ויצאתי למרפסת הבית. הרחוב היה דומם ויכולתי לשמוע רק קול צרצר רחוק. הרצתי בראשי את אירועי היום ולשמחתי הצליחה להתגנב לליבי תחושת גאווה. לא התגאיתי בתואר, לא בגלימה ובוודאי לא בכובע המגוחך, שמחתי על האנשים ששכבו במיטותיהם תחת קורת הגג שלי-שלנו. שמחתי על כך שהם גאים בי, התרגשתי מהעובדה שיכולתי להוות להם לדוגמא, הייתי מלאה בהודיה על כך שהבית מלא, גם אם כרגע בשקט. ואז ההבנה נפלה. זאת הזמניות והפגיעות שמטלטלים אותי. אצטרך מעתה ללמוד, לא ספרות, אלא ליהנות ממה שיש כעת – להודות על ההווה. צריכה להניח לפחד המשתק, מהמחר, מהעתיד וממה שעלול להגיע, צריכה להפסיק להציץ על מרפסות מוארות של זרים, להפסיק לחזות כיבוי אורות.
Skip to content
Skip to footer
