הם היו עוד זוג שהתיישב בבית הקפה בעיר בעל הנוף הכי יפה לים. הגבר והאישה שהגיעו יחד והתיישבו זה מול זו בשולחן עגול וקטן היו בסביבות החמישים לחייהם. לא היה שום דבר בולט בזוג הזה שהתיישב לקפה בבוקר אביבי של יום שישי, היום הכי עמוס בבתי קפה בשבוע, אך המתח ששרר בין השניים הורגש גם למרחקים.
תחילה הם ישבו שעונים לאחור על הספות המפנקות והביטו לנוף. תנועות הגוף שלו הראו על רוגע והשלמה אך האישה נעה במקומה ולא הצליחה למצוא לעצמה מרגוע. לאחר שהמלצר לקח את ההזמנה שלהם היא פצתה את פיה. התנהלה שיחת חולין על העבודה שלו, על שגרת היום שלה אך בהפסקות בין המילים הייתה הרגשה של שעון מתקתק שעומד להפעיל פצצה מסתורית שתחריב חלקת אדמה.
שיער האישה היה מתוח לאחור בקפידה ואסוף בגומייה שהלכה לאיבוד תוך סבך שיערה השופע. לבושה היה אלגנטי מידי לשעה הזו של היום ולמקום. איפור קל העניק צבע לפניה אך העיניים שלה היו פקוחות ומפוחדות. האישונים ריצדו וידיה התחככו זו בזו כשומרות על חומם או שאולי היא ניסתה להרגיע את תחושת העקצוצים שהשתלטו לה על הגוף. דברים כאלו הם רק פרשנות, אין לדעת מה התחולל אצלה בפנים.
המלצר שלהם הגיש להם את האוכל, לצידו הוא הניח ספל קטן של נספרסו וצלחת קטנה עם מאפה ולצידה הניח הפוך גדול וסלט צבעוני ועסיסי. “כואב לי שהפסקת לנסות אפילו להסתיר את זה. השריר הזה, השריר שנועד להגן עלי, עלינו, מת ואתה יושב כאן מולי רגוע” אמרה לעברו בזמן שהוא לוגם באיטיות מהשתייה החמה שלו. “די, תקווה, שום דבר לא מת ואין סיבה שמישהו יהיה כאן נסער, זה קורה בנישואים את יודעת” ענה תוך שהוא מניח את השתייה החמה חזרה על השולחן. היא שפשפה את מצחה והניחה את ידיה על קצה השולחן, היה נדמה כאילו בור עמוק מאיים לבלוע אותה והיא מנסה להיאחז בשולחן כדי לא להישאב מטה. “אני מאוד נסערת תומי, מאוד מאוד, זה לא עוד סרט בטלוויזיה שנהגנו לראות יחד לאורך כל השנים שאנחנו יחד, מדובר בנו תומי. תסתכל עלי! תסתכל עלי! ככה נראית אישה שמפחדת לאבד את המשפחה שלה!” זעקה לעברו בזעקה חרישית. הגבר בעודו מסתכל לא נינוח לצדדים בתחושה שהאירוע שלהם מפריע לסועדים פנה אליה הפעם במבט רציני יותר ואמר “תקווה, תעשי לנו טובה ותשמרי על הטונים שלך, את יודעת אנחנו לא בבית. אני לא מבין בכלל למה סחבת אותנו לפה, שיחות כאלה מנהלים בבית”. היא נשענה אחורה, נשמה עמוק ועצמה את עיניה. “תומי, הבאתי אותנו לפה כי פחדתי לזהם את הבית שעבדנו כל כך קשה לבנות אותו במשך השנים. אני מבועתת מהשינוי שחל בך תומי, איך אתה שוקל לא לחזור יותר הביתה? מה נגיד לילדים?” שאלה תוך שהיא מכווצת את מצחה וחושפת מקבץ רחב של פסים המעידים על השנים ועל הקשיים בהם נתקלה לאורך חייה. “תקווה, בחייך, הילדים מזמן עזבו את הבית, מה את מכניסה אותם לסיפור הזה?” טען לעברה והנימה שלו לדברים עשתה רושם שהוא מתחיל לאבד עניין בשיחה.
“אני מטפחת את עצמי בשבילך, כל דבר שאני עושה, שיער, בגדים, איפור, הכול בשביל שתאהב אותי ותהיה גאה בי” אמרה בלחש לעברו כמגלה סוד אינטימי וכמוס. כשראתה שהוא אינו מתכוון להגיב היא המשיכה “אז היא צעירה ויפה ואנרגטית, מה היא נותנת לך שאני לא נתתי לך בכל השנים האלה ועוד נלחמתי לתת עד ליום זה ממש? מה? תענה לי! הריגוש? אתה רוצה להזדקן ולמות לצד ריגוש רגעי וזול? נראה לך שהיא תישאר איתך כשתהפוך לסיעודי? כשהתפקוד שלך ירד? היא תעבור לגבר הבא מבלי להסתכל לאחור. למה אתה עושה לנו את זה?”. הוא לגם מהאספרסו שהחל להתקרר, חצה את המאפה לשניים והניח את שני החלקים חזרה על הצלחת והביט בה. “זה כבר לא עניינך תקווה” אמר לעברה בקול רגוע וחלש. “אני לא רוצה להכאיב לך, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לפגוע בך אבל די, זה נגמר, הניחי לזה והמשיכי גם את בחייך”.
כמעט ולא דיברנו באותו מפגש לא כי רצינו להאזין או לצותת פשוט בגלל שהשיחה בין הגבר לאישה שישבו לצידנו הקפיאה אותנו וצמררה אותנו כליל. דברי החול שבפינו החווירו למול אותו רגע סופי שחרץ את דינה של משפחה שלמה. בפנים חתומות שילמנו את החשבון ויצאנו מהמסעדה עם תחושה כבדה בגרון. “אני לא רוצה להיות הזוג הזה בעתיד” אמרתי לבעלי בעיניים רטובות. “אני מבטיח שלא נהיה” ענה לי חזרה.
