בחדשות התריעו שמזג האוויר בסוף השבוע יהיה חם מהרגיל אז לא ממש הופתעתי לראות שהחוף היה מלא במתרחצים, בשמשיות צבעוניות וברעש כדורי הגומי הקטנים פוגעים בלוחות העץ, הרעש נשמע כמו עשרות דפיקות לב שונות שהתערבבו ויצרו מנגינה שלא כל כך התאימה לרקע המים והחולות החמימים. פילסתי את דרכי בין קבוצות של אנשים בניסיון למצוא פינה שקטה ככל הניתן בה אוכל לסדר קצת את המחשבות ולנוח. המשימה התגלתה כלא פשוטה בכלל ובמבט מן הצד לבטח נראיתי כמו כלב שמסתובב סיבובים אינסופיים סביב עצמו בחיפוש אחר נקודה דמיונית אותה רק הוא מבין. לבסוף, כשהצלחתי למצוא קרחת חול נקייה מרמקולים, פרשתי עליה מגבת, הורדתי את הבגדים ונשכבתי עם עיניים עצומות על הגב תוך כדי שאיפת אויר עמוקה לריאות.
המים היו נעימים מאוד מן המגע הראשוני, ללא צורך בהסתגלות לטמפרטורת המים וללא היסוס צללתי עמוק מתחת לגלים ושמחתי להיכנע שוב לקול העמום ששייך לעולם הים, עולם מקביל לזה שלנו, שמשקיט את הכול והרחשים מבחוץ נשמעים כמו זיכרון ישן ומהדהד, רחשים רחוקים ולא רלוונטיים שבקלות אפשר להתעלם מהם ופשוט להיות שם, אני עם עצמי, ובועות החמצן שחגות סביב. לא עבר הרבה זמן עד שצריבה חדה פילחה לי את רגל שמאל, החזירה אותי למציאות ואת ראשי על מעל המים. ידעתי מיד על מה מדובר ומיהרתי לשחות לכיוון החוף. כשהתיישבתי על המגבת ובחנתי את המקום הנגוע ברגל אחד הזוגות שבילו מצד שמאל שלי התחיל לדבר בקול רם, אי אפשר היה להתעלם מהטונים הצורמים שעלו שם. לאחר מבט מהיר ראיתי כי מדובר בזוג עם ילדה קטנה כבת 6 שמלווים בזוג נוסף שניסה להרגיע את הרוחות. היה ברור שהרבה אלכוהול היה מעורב שם, גם אם לא הייתי מבחינה בכל פחיות הרדבולים הזרוקים למרגלות שני בקבוקי וודקה ריקים, העמידה הלא יציבה של הזוג והקול המרוח הסגיר את המצב.
התעלמתי וקיוויתי שהרוחות יירגעו אבל הרוחות רק התלהטו, ככל שעוצמת הקול של האישה ירדה כך עוצמת קולו של הגבר עלתה ועלתה, כמו ידו שעלתה מעלה והוטחה בחוזקה על פניה של האישה הסמוקה שנפלה מעוצמת המכה על החולות. הרגשתי חסרת אונים, מסביבנו עוד עשרות זוגות עיניים בחנו את הגבר השיכור והכוחני ואת האישה האומללה, עשרות ראו ולא עשו דבר, גם אני לא. דקות ארוכות האישה ישבה על הרצפה כשידיה מגוננות על ראשה ומעליה הפה מתיז הרוק של בעלה המשיך לטנף את האוויר ואת האנושות כולה. דקות ארוכות עברו עד שהמשטרה הגיעה וניגשה אל הזוג, רק אז הצלחתי למצוא את האומץ להישיר מבט אל שהתרחש. שני שוטרים חצצו בין בני הזוג, האחד ניסה להרגיע את הבעל התקיף והשני אחז בכתפיה של האישה והחל לנסות לדלות מידע. האישה החלה לבכות בכי קורע לב ובקושי הצליחה להוציא מילה מבלי להשתנק.
התחלתי להתלבש במהירות כדי להתרחק מהמראה שובר הלב הזה כשקול של ילדה הפתיע אותי, “מדוזה עשתה לך את זה?”, הסתובבתי ועיניה הכחולות והגדולות פגשו את עיני והיא הצביעה לכיוון הרגל שלי. “כן, האמת שכן. צללתי במים ו…”, “זאת בטח החוטית הנודדת” קטעה אותי ואמרה בהתרגשות, “יש מלא כאלה עכשיו בים והעקיצות שלהן הן המכאיבות מכולן”. “יכול להיות” עניתי לה תוך כדי שאני מציצה אל מאחורי גבה ורואה את השוטר אוזק את אבא שלה שהחל להרים ידיים גם עליו. “את יודעת הרבה על מדוזות אני רואה” אמרתי וחייכתי אליה. “יש לי ספר על הים, שם אני קוראת על כל בעלי החיים שחיים במים, אני אוהבת את הים” אמרה וחקרה לעומק את העור החרוך שלי שהחל להאדים. “את צריכה לשים על זה משהו” אמרה והעבירה את האצבע הקטנה שלה על העור הכאוב שלי, “חבל שלא ראית את המדוזה לפני שהיא נגעה בך, אני מכירה דרך לתפוס אותן עם יד אחת, אני תופסת את המדוזות מהראש מבלי שהן יצליחו לצרוב אותי ומוציאה אותן מהר מהמים”, אמרה וחייכה חיוך יפה שהדגיש לה את הגומות העמוקות בלחיים, “אם תרצי אראה לך” אמרה בהחלטיות וחיכתה לתשובה. עמדנו שם אחת מול השנייה, בנינו הפרש של שלושים שנה ויכולת משותפת ובלתי תלויה באמצעים לברוח. “פעם אחרת, אני חייבת לזוז” אמרתי והלכתי מבלי להסתכל לאחור.
