שקופים

פולי חלץ את הידיים. תחילה הוא חלץ את הכפפה מעל יד ימין, לאחר מכן יד שמאל, והניח את זוג הכפפות בפעם האחרונה במגירה של הכוננית האישית שלו הניצבת בחצר המפעל. הוא ניגש אל חדר ההלבשה שם השיל מעליו את בגדי העבודה הרטובים ממים ומשאריות
מתכת, הכניס אותם לתוך שקית ולבש חזרה את הבגדים איתם הגיע באותו הבוקר למפעל. פולי אסף את המגפיים הצהובות אשר חלץ והניח אותם לצד שאר המגפיים בצורה מדויקת כפי שהוא תמיד אהב.
מפגש הפרידה שהכינו לו במהלך השבוע התממש באותה שעה בדיוק בחדר הישיבות שבקומה השנייה במפעל וזה למעשה היה המקום האחרון שפולי רצה להגיע אליו. עלתה בראשו מספר פעמים המחשבה לצאת החוצה ולנסוע משם ישירות הביתה אך לבסוף נכנע והחל לעלות במדרגות המובילות לקומה השנייה בה התקבצו כל  עשרות עובדי המפעל. פולי עלה באיטיות, ידו השמאלית אחזה במעקה הבטיחות ועיניו עקבו אחר אותו מגע אחרון. הפעם האחרונה בה פולי עלה לאותה קומה בה משרדי ההנהלה מצויים הייתה חודשים ספורים לפני כשביקש מדורון הבעלים של המפעל העלאה במשכורת, בקשה שלא נענתה לא לכאן ולא לכאן. זה העליב אותו עמוקות. לאורך כל עשרים ושבע השנים שעבד במקום במהלכן הוא כעס, כאב, נעצב, הכול התגמד למול תחושת השקיפות שחש באותו רגע בו הוא עמד למול דורון במשרדו.  למרות שאיש לא דאג לעדכן אותו בדבר ההחלטה השלילית שנתקבלה ואולי בכלל בקשתו נשכחה, פולי מעולם לא העלה את הנושא יותר אך תחושות קשות החלו לפעפע בו. לראשונה עלו בו מחשבות ראשונות על עזיבת המפעל בו השקיע כרבע מחייו. 
בעת שפולי נכנס לחדר הישיבות שהיה צפוף מכל עובדי המפעל שהגיעו לעשות לו את הכבוד האחרון הוא חש לראשונה בחייו פחד עמום. הוא חשב על כל השינויים המהותיים שעתידים להתרחש בחייו, כל אותם ההרגלים שהוא אימץ לאורך השנים הולכים להישאר
בחדר הישיבות הזה לאחר צאתו ממנו. ידיים רבות טפחו על גבו ועל ראשו והובילהו על ראש שולחן המלכים שם חיכה לו דורון בחיוך שפולי כבר לא הכיר. לאחר שדורון הרפה מהחיבוק הוא טפח לפולי על הכתף “אני לא מאמין שלא אראה אותך פה מחר עם הסינר והמגפיים” אמר דורון וחיבק אותו פעם נוספת. גם פולי לא האמין.
לאחר נאום שכלל הרבה בדיחות אישיות והעלאת חוויות מהשנים שהעבירו יחד, דורון הודה לפולי על העשייה שלו  ועל כך שהוא היה העובד הראשון שלו כשרק פתח את המפעל כשהיה אנונימי עם חלומות גדולים שהתגשמו לבסוף. דורון הודה לפולי על כך שעזר לו
להגשים את החלום שלו והזכיר בפני כל הנוכחים שלפולי יש חלק גדול ונכבד  מההצלחה של המפעל שהפך עם השנים למוביל בתחומו. פולי עמד לצידו וחייך חיוך של ויתור. פולי לא האמין שישנה כוונה מאחרי האמירות הללו. המחוות של דורון הפכו לשקופות וחסרות
משמעות בעיניו. הוא המשיך לחייך חיוך פלסטי ומזויף לכל אורך המפגש וסיפק את ההצגה באופן בו תתעכל טבעי אצל הנוכחים “כי מה הטעם אחרת”, חשב לעצמו.
אחרי דורון עלו לפינת הנואמים זה אחר זה עמיתיו של פולי הרבים שהמשיכו להניע את הגלגל בתוך השרשרת בזמן, בעוד הוא רק רצה לסיים את הערב וללכת לביתו. “פולי! פולי! תש כוחך אה פולי!?” הגיח דורון מאחוריו והניח את ידו על גבו. “כן, די, כמה אפשר לנסר
ברזלים אה דורון? גם לצאת לפנסיה מוקדמת זה מכובד” ענה לעברו פולי. “בטח מכובד, אתה שומע? קנינו לך מתנה בשם כל המפעל כתודה על כל העשייה שלך” אמר דורון והסתכל לצדדים כמי שמחפש ולא מחפש משהו. “תודה תודה” ענה לו פולי בקצרה והניח
לדורון ללכת לעיסוקיו הרבים.
לאחר שנפרד מעמיתיו לעבודה, אסף את חפציו האישיים ויצא מהמפעל מבלי לקחת את המתנה שנקנתה עבורו, אותה מתנה שכנראה הייתה מונחת כפריט נוי על איזשהו שולחן מבלי איש שידאג להביאה אל הנמען. “כמה טיפוסי” חשב לעצמו פולי והחליט שהוא טרם
רוצה לחזור הביתה. פולי החנה את רכבו לצד בית הקפה שהוא אוהב והתיישב לצד השולחן הקבוע שלו. רווח לו שהקרקס מאחוריו אך חוסר הוודאות על ההמשך החל לכרסם אותו ובמקום להזמין קפה שחור כפי שהוא רגיל הוא הזמין בירה. בזמן שמחשבות רבות הטרידו
את מנוחתו מלצרית חיננית בשנות העשרים המוקדמות לחייה הניחה על שולחנו את הזמנתו והלכה לעמדת המלצריות שם עמד גבר שעשה רושם כבעל המקום. פולי הצליח לשמוע את המנהל או האחראי פונה למלצרית ואומר “מה זה תודה מיכלי, הצלת אותי. לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית מגיעה”.