זה היה מובן שאשב שם מולה, ויהיה שקט. כל כך הרבה דברים קרו, השנים עברו ומים רבים זרמו תחת הגשר, לכשיהיה. עם השנים השתנינו כל כך. התחתנו, הקמנו משפחה, למדנו וקיימנו עולמות נפרדים לחלוטין. והנה, אחרי כל כך הרבה שנים, ישבתי מולה שוב.
זה היה יום שישי. ברקע השמש שקעה מאחורי מבנה תעשייתי. ישבתי כעשר דקות מבלי להוציא מילה – רק הסתכלתי על פניה שהסתירו את האור. מאחוריה השמש שלחה קרניים לכל הצדדים, כאילו היא הייתה המקור. רק אני ישבתי מולה בצל, נהנית ממה שהתאפשר לי לקבל.
היא נראתה כפי שזכרתי אותה: אותן עיניים חיוביות, אותו חיוך, אותן גומות עמוקות שטבעו בלחייה. הרגליים שלי שרטטו צורות בחול. תמיד היה לי קשה עם השקט, אז שברתי אותו.
קמתי, הנחתי את התיק שעון על שיש סמוך, וסרקתי את הסביבה. השקט האופייני של המקום ושל שעת השקיעה ביום שישי הוסיפו לתחושת המחנק. במרחק כמה פסיעות מצאתי על החולות בקבוק מים של שני ליטרים. אספתי אותו וסובבתי את ידית הברזייה עד שהמים זרמו בלחץ לתוכו. שביבי מים התפזרו לכל הצדדים ויצרו מופע אורקולי יחד עם קרני השקיעה. הנעליים החומות שלי נרטבו, והחול נדבק אליהן. חייכתי חיוך עגום וחשבתי לעצמי שאין שום צורך שגם זה יידבק בי.
חזרתי אליה עם הבקבוק המלא וקפאתי מולה שוב. התיישבתי והנחתי את הבקבוק צמוד אליי.
לא הכרתי שום דבר מחייה הבוגרים. לא הכרתי את בעלה, את ילדיה, מעולם לא דרכתי בביתה. אבל היו לנו כל כך הרבה זיכרונות טובים ומשמעותיים יחד.
בחנתי את סוגי הקקטוסים השונים שנחו על השיש. למרות שמגיעה לכאן כדרך קבע, הם עדיין מתקשים לשרוד. והדף הדהוי שנדחק בין עלי הקקטוס שובר את ליבי בכל פעם מחדש. תוהה כמה כאב אנשים יכולים לשרוד בחיים האלה.
וכך, בעודי יושבת מולה, צף בראשי הזיכרון של שתינו יושבות ישיבה מזרחית על מזרן עייף בחדר אכסניה עלוב באילת, צוחקות ומשתטות עד שכבר כאבה לנו הבטן.
ועוד זיכרון שלה יושבת לידי בסטודיו, בזמן שדפדפתי בין אלפי סקיצות של קעקועים. בסוף בחרתי בסימון מצרי כלשהו שנחרט לי על הכתף השמאלית. אין לו משמעות מיוחדת, אבל הוא תמיד מזכיר לי אותה.
כשסיימנו, יצאנו משם וקנינו גלידה. הסרטנו את עצמנו מצחקקות על מדרכות הטיילת, מאושרות, מהלכות מאושרות וחסרות דאגות.
הרמתי את בקבוק המים ושטפתי את הכול – את חריטת השם שלה, את המילים שקראתי שוב ושוב, את טווח השנים שמסכם תקופת חיים קצרה מדי.
קצרה מדי.
ואז את פניה. השמחות כל כך, המדגישות את שתי הגומות היפות והנצחיות שלה.
מאז שאני מגיעה לבקר אותה, מעולם לא הוצאתי הגה. אני פשוט לא מסוגלת.
אני מסיימת לשטוף, לסדר ולהשקות את עציצי הקקטוס, מניחה קצרות את ידי על האבן, ורק מילה אחת נאמרת:
“סליחה.” אני לא בטוחה ממי אני מבקשת אותה. ממנה? ממשפחתה? ממני? מהעולם? אולי מכולם יחד.
אני מוסיפה לעמוד שם בזמן שקרני השמש נחלשות, מחכה שהתמונה שלה תתבהר אחרי שהשיש מתייבש, ורק אז הולכת.
