הגענו לבודפשט בשעות הבוקר המוקדמות. שיכורות ועייפות, צנחו גופינו על מיטות חדר המלון, ארבעה כוכבים במרכז העיר.
בבוקר התעוררתי לקול צעדיה המהירים של רעות, שפסעה לעבר חדר הרחצה. לאט־לאט התרגלו עיניי לאור, והצלחתי להתמקד בנוף שנשקף מהחלון: חלונות הקומות העליונות של הבניין ממול, מעוטרים בתריסי עץ ישנים שנפתחו כלפי חוץ, וצמרתו של עץ אלון שנעה קלות ברוח.
רעות צחצחה שיניים במרץ. למשמע הצליל המוכר, שהדהד בחדר, הבנתי פתאום את גודל הטעות שעשיתי.
כעבור כרבע שעה יצאה מחדר הרחצה וחייכה כשראתה שאני כבר ערה.
״או, הגיע הזמן, גברתי,״ אמרה בסרקזם. ״יש לנו כל כך הרבה מה להספיק.״
היא התיישבה לצדי ואספה חפץ קטן מהשידה.
״אני רוצה שנרד לארוחת בוקר ואחר כך נטייל קצת בסביבה. בארבע יש לנו שייט, ומיד אחריו אני רוצה ללכת לבריכות המחוממות של סצ׳ני. אין זמן להימרחויות.״
היא קמה והחלה להתלבש מול המראה.
הבטתי בה. היא כבר הייתה בתוך החופשה, ואני עדיין לא הצלחתי לצאת מעצמי.
בארוחת הבוקר הרגשתי את החרדה מטפסת במעלה עמוד השדרה ומתמקמת במרכז החזה. הנשימות שלי נעשו קצרות ושטחיות. רעות ישבה מולי, שמחה וחיונית, ודיברה על המקומות שנבקר בהם. הנהנתי מדי פעם, מנסה להיאחז במילים שלה, אך הן חלפו מעליי בלי להשאיר דבר.
ביציאה מהמלון היא האטה את צעדיה.
״אני יודעת שקשה לך, גבי. אני באמת מבינה. אבל שתדעי שעשיתי את זה גם בשבילך.״
הנהנתי וחייכתי. לא ידעתי איך להסביר לה שגם כשמישהו עושה משהו בשבילך, אין פירוש הדבר שאת מסוגלת לקבל אותו.
המשכנו לצעוד ברחובותיה היפים של בודפשט. האוויר היה נקי וקריר, והחרדה שככה מעט. סביבנו חלפו זוגות ומשפחות, אנשים שנראו כאילו כל האפשרויות פתוחות בפניהם. מבטיהם, צחוקם והתנועה המתמדת של העיר הזכירו לי את כל מה שכבר לא היה לי.
״רעות,״ אמרתי לבסוף, ״אני לא מרגישה טוב. אני חושבת שאחזור למלון לנוח. אני לא רוצה להרוס לך.״
היא נעצרה והביטה בי.
״אבל, גבי, מה זאת אומרת? תכננתי כל כך הרבה דברים שנעשה יחד.״ היא השתתקה, ואז שפשפה את עיניה בתסכול. ״אני מנסה. את יודעת שאני מנסה.״
לא מצאתי תשובה.
״אני באמת מצטערת. אני מסוחררת וחלשה. אני פשוט לא מסוגלת.״
פניה התרככו, אבל האכזבה נשארה בהן.
״בסדר,״ אמרה.
היא הסתובבה והלכה בכיוון ההפוך.
נותרתי לעמוד על המדרכה ולעקוב אחריה במבטי עד שנבלעה בין האנשים. לרגע רציתי לקרוא לה, לרוץ אחריה ולהבטיח שהפעם יהיה אחרת. במקום זאת נשארתי במקומי.
כשהפניתי את ראשי בחזרה אל הרחוב, הבחנתי בדוכני החנויות ובחלונות הראווה. החרדה כבר נסוגה. איש לא ציפה ממני לדבר, לחייך או להעמיד פנים שאני נהנית.
החלטתי להמשיך לשוטט.
בחנות שעונים מיוחדת הציעו לרכוש את פני השעון ואת הרצועות בנפרד. עיניי עברו על פני המגוון הצבעוני. בחרתי פני שעון לבנים ונקיים ושלוש רצועות גומי בצבעים שונים. המוכרת ארזה את הרכישה הספונטנית והגישה לי את השקית בחיוך.
יצאתי לרחוב כשהשקית הקטנה בידי. לא היה לי צורך בשעון חדש, ובכל זאת שמחתי שבחרתי אותו בעצמי.
בהמשך הדרך נכנסתי לחנות בגדי מעצבים. הבדים הרכים והגזרות הנשפכות משכו אותי פנימה. החנות הייתה ריקה, ובחלל המרווח שררה דממה נעימה.
ואז ראיתי אותה: שמלה כחולה, מעוטרת בפרחי מגנוליה גדולים. היה בה משהו רומנטי ומאופק, צווארון שנסגר בכפתור ובד שנשפך עד מתחת לברכיים.
עמדתי מולה והעברתי את אצבעותיי על הבד. דמיינתי את עצמי לובשת אותה, הולכת ברחובות העיר, נכנסת לבית קפה, עוצרת מול חלון ראווה. חיים רגילים, פשוטים. חיים שאינם דורשים ממני להיות מאושרת, רק להיות נוכחת בהם.
בעודי מתבוננת בעצמי במראה הבחנתי בבר קטן בקצה החנות.
״הבר הזה מיועד ללקוחות?״ שאלתי את המוכר, בחור בשנות העשרים המוקדמות לחייו.
״בטח. בואי שבי.״
הוא הוביל אותי אל הבר. התיישבתי על אחד מכיסאות המתכת בסגנון ויקטוריאני וצפיתי בו מפעיל את מכונת הקפה.
״זו הפעם הראשונה שלך בהונגריה?״ שאל.
״כן.״
״ואיך התרשמת עד עכשיו?״
הוא הגיש לי ספל קפה הפוך לבן.
״הגעתי רק אתמול,״ אמרתי, ״ואני כבר סובלת.״
המילים נפלטו ממני לפני שהספקתי לרכך אותן.
הוא הביט בי לרגע, כאילו ניסה להבין אם אני מתבדחת.
״לכולם יש בעיות,״ אמר לבסוף. ״הן לא ייעלמו בגלל שאת בהונגריה. אבל אפשר לנסות ליהנות קצת בכל זאת.״ הוא חייך. ״אם את בעניין, יש בר מקומי כאן בסביבה. בלי תיירים, בלי אטרקציות. מוזיקה טובה ואנשים שבאים לשתות. אולי תאהבי את זה.״
הודיתי לו ויצאתי מהחנות.
כשחזרתי למלון מצאתי את החדר ריק. כמה חפצים שינו את מקומם, ועל המיטה של רעות היו מונחים בגדיה. היא חזרה לכאן, חשבתי, ויצאה שוב.
התקלחתי ולבשתי את בגדי הערב שהבאתי איתי. אחר כך שלחתי למאטה, כך הציג את עצמו המוכר הצעיר, הודעת ווטסאפ: ״שלח לי כתובת.״
הוא השיב כעבור רגע. ירדתי ללובי ונכנסתי למונית שהמתינה בכניסה למלון.
המונית הורידה אותי ברחוב צדדי ואפרורי, הרחק מהמרכז המתויר. מתוך הבר בקעו קולות של שירה. בפנים, בתוך חלל אפוף עשן, ניגנה להקה מקומית על במה קטנטנה. אנשים הצטופפו סביבה ושרו יחד עם חבריה בשפה שלא הבנתי.
חיפשתי את מאטה. הוא לא היה שם.
התיישבתי על הבר והזמנתי ויסקי עם קולה.
הקירות היו ישנים ומתפוררים, הרצפה שחוקה, והמוזיקה מילאה את החלל עד שלא נותר מקום למחשבות. איש מהאנשים שסביבי לא ידע מי אני, מה איבדתי או מדוע הגעתי לבודפשט. הם שרו, שתו, צחקו. השמחה שלהם לא דרשה ממני דבר.
לגמתי מהכוס והקשבתי.
במשך זמן מה הצלחתי להיות שם בלי לחפש משהו שאבד לי. לא ניסיתי לדמיין איך הייתי נראית אילו הגעתי לכאן איתו. לא חשבתי מה היינו מזמינים, באיזו פינה היינו מתיישבים, אם הוא היה צוחק מהזיופים של האנשים סביבנו. רק הקשבתי למוזיקה.
ישבתי על הבר במשך שעתיים. מאטה לא הגיע.
כשיצאתי לרחוב, הקור היכה בפניי. עצרתי לרגע מול הכביש הריק, ואז הזמנתי מונית למלון.
רעות כבר הייתה בחדר, שכובה על מיטתה. האור היה כבוי, ורק מנורת הלילה שלצדה האירה את פניה.
״היי,״ לחשתי.
״היי,״ השיבה.
לא שאלנו זו את זו איך עבר הערב.
נשכבתי במיטתי והבטתי בתקרה. אחר כך הסתובבתי על הצד, לקחתי את הטלפון ופתחתי את ההתכתבות שלנו.
הקלדתי:
״אתה כל כך חסר לי כאן. אני מתגעגעת אליך. לאורך כל פינת רחוב חיפשתי אותך, ואני שבורה מלדמיין את כל הזיכרונות שיכולנו לאסוף כאן.״
קראתי את ההודעה פעם אחת ושלחתי.
היא חצתה גבולות בין מדינות והגיעה אל האדם שאהבתי יותר מכול.
המסך נשאר מואר בידי. לא הופיעו שלוש נקודות, לא הגיעה תשובה. רק ההודעה שלי, מונחת שם בעולם, במקום שבו לא יכולתי לקחת אותה בחזרה.
בבוקר מצאתי את רעות כבר לבושה. היא עמדה ליד החלון וסגרה את רוכסן המזוודה.
״זה היום האחרון שלנו כאן,״ אמרה. ״אולי נעשה משהו ביחד? אפילו רק נסתובב קצת.״
היא לא ניסתה לשכנע אותי הפעם.
קמתי מהמיטה וחיבקתי אותה.
״אני מצטערת, רעות. זה לא מגיע לך.״
היא נשארה בזרועותיי עוד רגע לפני שהתרחקה.
״אני יודעת, גבי.״
רציתי לומר לה שאני מעריכה את כל מה שניסתה לעשות, שהלוואי שיכולתי להיות החברה שציפתה לה בחופשה הזאת. אבל המילים נתקעו בי. היא הנהנה, לקחה את התיק ויצאה, לאחר שקבענו שעה שבה ניפגש לצ’ק־אאוט ולנסיעה לשדה התעופה.
נשארתי לבדי בחדר.
מזגתי לעצמי כוס יין לבן והתיישבתי מול החלון. מעבר לזכוכית המשיכה בודפשט בשגרת יומה. התריסים בבניין ממול היו פתוחים, וצמרתו של עץ האלון נעה ברוח.
ניסיתי לחשוב על משהו שאקח איתי מהעיר הזאת. לא את השעון, לא את השמלה הכחולה, אפילו לא את המוזיקה מהבר. כל אלה היו דברים שאפשר לארוז במזוודה, ובכל זאת לא היה בהם די.
לגמתי מהיין והבטתי באנשים שחצו את הרחוב למטה. הם המשיכו בדרכם, נושאים איתם את ימיהם, את אהבותיהם ואת הזיכרונות שעוד לא ידעו שיהיו להם.
אני נשארתי מול החלון, עם השעות האחרונות של החופשה.
רציתי רק לחזור הביתה.
