“די שושי, די”…” ניסה להרגיעה תמיר בעלה תוך שהוא משפשף במהירות את כתפיה בניסיון להסיט את תשומת ליבה מן הכאב. “אף אחד לא מת את יודעת” אמר תוך שהוא מצמיד את מצחו למצחה כפי שנהג לעשות לאורך השנים במטרה להוציא ממנה חיוך. החיוך לא הופיע. הוא הסתכל בעיניה הקרובות לשלו, תוך שמצחו צמוד לשלה, עיניה התמזגו והפכו לעין אחת גדולה ולחה שהביטה בו חזרה, הוא חשב בליבו כמה מהזווית הזאת כלום לא השתנה. “עיניים שלי, די, זה לא דבר רע, היא בונה עכשיו את הבית שלה, מה רצית? שתזדקן כאן