פולי חלץ את הידיים. תחילה הוא חלץ את הכפפה מעל יד ימין, לאחר מכן יד שמאל, והניח את זוג הכפפות בפעם האחרונה במגירה של הכוננית האישית שלו הניצבת בחצר המפעל. הוא ניגש אל חדר ההלבשה שם השיל מעליו את בגדי העבודה הרטובים ממים ומשאריותמתכת, הכניס אותם לתוך שקית ולבש חזרה את הבגדים איתם הגיע באותו הבוקר למפעל. פולי אסף את המגפיים הצהובות אשר חלץ והניח אותם לצד שאר המגפיים בצורה מדויקת כפי שהוא תמיד אהב.מפגש הפרידה שהכינו לו במהלך השבוע התממש באותה שעה בדיוק בחדר הישיבות שבקומה השנייה במפעל וזה

הגשם הראשון עבורי היה תמיד בית, חלל אפרורי בתוכו המשפחה נראית צבעונית יותר. הגשם הראשון הוא מרקים מהבילים ומגע גוף חם, סריגים גדולים וכבדים שאמא תפרה לי, לרון ולילדים. הגשם הראשון הוא סרט טוב בטלוויזיה וכרבולים הדוקים במיטות. השנה הגשם הראשון הגיע מאוחר מהצפוי והכה בחוזקה על חלונות הבית בו גרנו עשרים שנים שהיה ריק מריהוט ומלא בקרטונים חומים חתומים במסקנטייפ שחור ועבה שגם הוא יקשה עבורי את מלאכת פתיחתם בהמשך. ישבתי לבדי על הרצפה הקרה של חדר הסלון ויכולתי לשמוע את הדי הנשימות הכבדות שלי. הבטתי סביבי והלבשתי במבטי

הערב עלתה במחשבותיי אותה אישה שנשענה על סורגי הברזל של מרפסת ביתה בזמן שישבתי לאכול בדוכן הסביח הרועש מסועדים בלב ליבו של המרכז, הממוקם מתחת לבניין שלה. ראיתי אותה בפיג’מת אובר סייז פולטת עשן סיגריה ובוהה לתוך האין, אינה שומעת את הקולות ואינה רואה את חוטי האורות שהתנועה יצרה. היא רק תמכה בראשה עם כף ידה השמאלית והמשיכה לפלוט עשן עד אשר זרקה את בדל הסיגריה לתוך החושך שנחת מטרים ספורים ממני. הבדל בער שניות ארוכות מרגע שהתנתק מפיה עד שכבה סופית והדבר השאיר עלי רושם כלשהו, מסתבר. בין ביס

הם היו עוד זוג שהתיישב בבית הקפה בעיר בעל הנוף הכי יפה לים. הגבר והאישה שהגיעו יחד והתיישבו זה מול זו בשולחן עגול וקטן היו בסביבות החמישים לחייהם. לא היה שום דבר בולט בזוג הזה שהתיישב לקפה בבוקר אביבי של יום שישי, היום הכי עמוס בבתי קפה בשבוע, אך המתח ששרר בין השניים הורגש גם למרחקים. תחילה הם ישבו שעונים לאחור על הספות המפנקות והביטו לנוף. תנועות הגוף שלו הראו על רוגע והשלמה אך האישה נעה במקומה ולא הצליחה למצוא לעצמה מרגוע. לאחר שהמלצר לקח את ההזמנה שלהם היא פצתה

מה לובשים לפני פגישה עם האדם שהעניק לי מיטה לישון עליה? עמדתי מול הארון וידעתי שזאת השאלה הכי מיותרת שיכולתי לשאול את עצמי לקראת הפגישה, בטח לא לקראת פגישה איתה – היא שהייתה שם וראתה אותי כפי שאני בלי כל המסביב, בלי הסמרטוטים שהיו על גופי, בלי השיער הקצר הגזור ברישול ובלי השפה הקלוקלת שהקשתה עלינו לתקשר כראוי. היא שראתה אותי כילדה קטנה, ככל הילדים, שהמציאות מעט הקשתה עליה ועל הוריה. בזמן שעמדתי שם מתרגשת מול הארון ראיתי את כותונת הלילה הוורודה ששמרתי עוד מילדותי, כותונת ארוכה המגיעה עד לקרסוליים